הסיפור האישי שלי
אפשר לומר בביטחון שהאהבה לסוסים עיצבה במידה רבה את נתיבות חיי.
תחילת ה"רומן" בגיל הנעורים. רחובות, העיר שגדלתי בה, עוד הייתה מוקפת פרדסים ואפשר היה לגדל סוסים בחצר האחורית. הלמידה הייתה תוך כדי תנועה. לא פעם הסתיימה ההתנסות בנפילה על הישבן, אך עובדה זו לא הורידה מאומה מההתלהבות ומהרצון להיות בקרבת הסוסים בכל הזדמנות.
לאחר שירות צבאי של שלוש שנים, ועוד כמה שנים של חיפוש ותהייה, הרגשתי שאני רוצה להיות עם סוסים וללמוד עליהם כל מה שרק אפשר. כיום אני מבינה את התשוקה הזאת.
בעזרת חברים שיפצתי קרון ישן נגרר ועברתי לגור בחוות סוסים בקיסריה. למדתי לנקות אורוות ולטפל בסוסים, ובתמורה קיבלתי שעורי רכיבה, שלוש ארוחות ביום ודרך חיים.
עברתי מחווה לחווה, צברתי ידע וניסיון בעבודה מעשית, ובשנת 1988 כשנפתח במכון וינגייט הקורס הראשון בארץ לרכיבה טיפולית, היה לי ברור שזה בדיוק השילוב המושלם עבורי. עבדתי כ-10 שנים בתחום והייתי מחלוצות הרכיבה הטיפולית בישראל.
הבחירה בתחום העבודה סוציאלית באה כהמשך טבעי לעבודה הטיפולית. הלימודים חשפו בפניי תחומי ידע חדשים, מסגרת תיאורטית לאני מאמין שלי, וכן ממד של עומק לדברים שכבר הכרתי. לאורך כל השנים הללו נשארו הסוסים בחצר והמשיכו להיות חלק חשוב בחיי המשפחה שלי. תמיד הרגשתי שהנוכחות שלהם מחברת אותי לעצמי ולרגשות שלי, ושכשאני בסביבתם היכולת שלי לתקשר עם עצמי ועם אחרים טובה יותר.
במהלך כל אותן שנים חיפשתי דרך לשלב בין הידע האקדמי לעבודה בשטח עם הסוסים.
בשנת 2009 כשנחשפתי לראשונה למודל העבודה של eagala ידעתי שמצאתי את הייעוד שלי בחיים. גיליתי שתהליך ההתפתחות האישי שהרגשתי וחוויתי עם הסוסים במהלך השנים, הוא למעשה מודל יישומי מוכח מחקרית לצמיחה ולהתפתחות אישית.
מודל העבודה של eagala שינה לי את החיים בעצמה כזו שמי שלא הכיר אותי לפני לא יכול להבין ובטח שלא להאמין (לעיתים גם אני מתקשה להאמין). כיום, אחרי קרוב לעשר שנים של עבודה ולמידה, אני יודעת בוודאות את מה שהרגשתי באינטואיציה בעבר – eagala הייתה עבורי דרך חיים עוד לפני שידעתי לקרוא לה בשם, דרך שאני בוחרת לצעוד בה בכל יום מחדש, בחירה מודעת ולא מכוח ההרגל. דרך שהובילה אותי רחוק יותר משיכולתי לדמיין וגם הרבה יותר קרוב. קרוב יותר לעצמי וקרוב הרבה יותר לכל אחד ואחת שאני פוגשת בדרך.
