we all have a story

"We all have a story. 

But only when we find the way to make meaning out of our story, then we find the way to make a difference for others"

אז הסיפור תחילה

סיפור על ילדה רגילה מבית טוב. אבא אמא, שני ילדים וכלב.

ילדה שקטה שעד סוף כיתה ח' עשתה כל שביכולה לא למשוך תשומת לב.

ילדה שבאופן מפתיע בגיל 14 , נטעה שתי רגליים עמוק באדמה והניפה את נס המרד.   

לפתע פתאום? בישול איטי? כנראה "גם וגם".

זה אולי המקום לכמה פרטי רקע

מה שאותי העסיק בגיל  14 הייתה הדאגה למה שעלול לקרות לי כשאתגייס לצבא בעוד ארבע שנים. 

לא הפחד ממלחמה, ממש לא בכיוון!

עבורי ה"איום הנורא מכל" היה שאתגייס לצבא בלי מקצוע והקריירה הצבאית שלי תהיה בתור  "מגישת קפה".

אז הנפתי את נס המרד והכרזתי "קבל עם ועדה" שאני מתכוונת לשרת שרות משמעותי ולכן אין לי כל כוונה לבזבז 3 שנים  בתיכון על "מדעי הדשא" 

לא ולא! אני?

אני מתכוונת ללמוד מקצוע ולא סתם מקצוע, אלמד אלקטרוניקה ולכן חייבים לאפשר לי ללמוד ב"שיעורי הבחירה" את תורת החשמל ביחד עם הבנים.

To make a long story short

הלכתי עם המאבק עד הקצה ועוד קצת.

למדתי מקצוע ב"אורט רחובות" (בת יחידה בבי"ס שמיום היוסדו נועד להיות בית ספר לבנים בלבד),

השלמתי בגרות במגמת אלקטרוניקה, התגייסתי לצבא והתקבלתי לתפקיד טכנאית בחיל המודיעין.

הייתי בטוחה שאני סוג של "גיבורת על" בלתי מנוצחת. הוכחתי לעצמי ולעולם שאין דבר כזה אי אפשר, הכל אפשרי אם אני רק רוצה באמת.

הסיפור שלי הוא סיפור על נערה חזקה ונחושה, נערה שהתגייסה לצבא עם "מקצוע נחשב" וזכתה לשירות משמעותי, 

עד שצחוק הגורל, במהלך תורנות כוננות חג בבסיס, נשפך עליה מיחם מלא מים רותחים לקפה .

***************************************************************************

בגיל 21 השתחררתי מהצבא, עם אבחנה של "פוסט טראומה" ותחושה מעורפלת, שכל מה שידעתי על עצמי ועל העולם כבר לא
רלבנטי ואין לי מושג מה לעשות עם ה"נערה הזאת" שכבר לא ממש הכרתי.

 הצלקות שבגוף דהו עם הזמן ונותרה רק רגישות קלה למגע, 

אבל לפציעה השקופה של הנפש, החלמת הגוף הייתה רק נקודת ההתחלה.

זה לקח קרוב ל- 7 שנים.

7 שנים של ניסוי וטעיה, 

7 שנים של הליכה על הקצה, בין ייאוש לתקווה, עד שהגעתי לסוסים והתחלתי בתהליך של שיקום וצמיחה.

בזכות הסוסים חזרתי לחיים ועם הזמן
הבנתי שזה היעוד שלי. לאפשר גם לאחרים למצוא את הדרך-חזרה לחיים משמעותיים, בעזרת
הסוסים.

זה לקח זמן מאמץ וגם לא מעט למידה של
תיאורטית ומעשית, אבל כיום בזכות התהליך הממושך שעברתי אני יודעת בוודאות שזה
אפשרי.

בשפה מקצועית קוראים לזה: PTG  – Post Traumatic Growth  (צמיחה בעקבות פוסט טראומה בתרגום לעברית) .

"We all have a story. But only when we find the way to make
meaning out of our story, then we find the way to make a difference for others"